פסק-דין בתיק תא"ק 384-02-10

1.         על פסק דיני מיום 17.7.11 הגישה התובעת ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע"א 35304-10-11.

            בדיון בערכאת הערעור ביום 23.12.12, הסכימו ב"כ הצדדים להמלצת ביהמ"ש כי התיק יוחזר לביהמ"ש קמא "לצורך קביעת הסכום שעל המשיבים לשלם, אם בכלל ". (ההדגשה לא במקור).

2.         מכוח הסכמת ב"כ הצדדים ניתן בערעור פסק דין הקובע שדין הערעור להדחות ומכל מקום נדחית טענת התובעת לפיה זכאית לסכום שנקבע למקרה של מימוש האופציה על ידי הנתבעים.

            בהמשך פסק הדין סברה ערכאת הערעור הנכבדה כי ביהמ"ש קמא לא השלים את ההכרעה בסכסוך ולא קבע מה בסופו של דבר הסכום אותו צריכים הנתבעים לשלם לתובעת, "אם בכלל".

            בסיפא לפסה"ד נקבע כי התיק יוחזר לביהמ"ש קמא להשלמת פסק הדין "ומתן צו אופרטיבי לגבי גובה החוב של המשיבים למערערת, אם בכלל". (ההדגשה לא במקור).

3.         בכל הכבוד לערכאת הערעור, משקבעה כי התובעת לא זכאית לסכום האופציה (196,907 ש"ח) כפי שאף אני קבעתי בפסק דיני, הרי שפסק דיני כולל צו אופרטיבי מפורש דחיית תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים (ראה סעיפים  4 ו- 15 לפסק הדין).

            משהורתה ערכאת הערעור כי אבחן מה גובה חובם של הנתבעים לתובעת, אם בכלל, הריני שב וקובע שאין חוב כלשהו ולמעשה חשבונם של הנתבעים אצל התובעת הינו  ביתרת זכות.

4.         התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן ותבעה סך של 175,415 ש"ח שכלל את הרכיבים הבאים:

            יתרת תשלום דמי שכירות, תשלם אופציית רכישה, דו"חות חניה, נזק לרכב לפי דו"ח שמאי, תשלום עבור ק"מ עודף והוצאות תפיסת רכב.

            מסך כל החוב הפחיתה התובעת את תמורת מכירת הרכב בסך של 310,000 ש"ח ותבעה את היתרה.

            כך בדיוק בחרה התובעת להציג את תביעתה, שאיננה כוללת שום עתירה חלופית, כפי שניסתה לעשות בהמשך הדרך.

בדיון מיום  11.5.11, הסכימו ב"כ הצדדים כי פסק הדין יינתן על בסיס המסמכים שבתיק ולאחר הגשת סיכומים בכתב, שהוגשו.

5.         משנקבע על ידי ואושר על ידי ערכאת הערעור כי אין התובעת זכאית לסכום האופציה, סך של  196,907 ש"ח הרי שסכום זה יש להפחית מסכום החוב ואין לבטל במקביל את תמורת מכירת הרכב, כפי שטוענת כיום התובעת, שכן טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ואף לא בדיון בפני וכיום מהווה הטענה הרחבת חזית אסורה הנדחית, ואף הטענה בדבר אובדן רווח נדחתה בסעיפים 13 ו- 14 לפסק דיני.

6.         הנתבעים הודו בחוב המצטבר מרכיבי התביעה (למעט האופציה) סכום כולל של  234,847 ש"ח, וסכום זה נמוך מהזיכוי בסך  310,000 ש"ח ממכירת הרכב ואין לתובעת אלא להלין על עצמה על כי כך הציגה את התחשיב, ולא מצאה לשנותו בזמן הנכון במהלך התביעה.

            עתה משנדחה הרכיב של האופציה מבקשת התובעת לאזנו ע"י בטול זיכוי המכירה, דרך בלתי ראויה שאינני מוכן לאשרה.

7.         אכן התוצאה הינה כי הנתבעים זכו מן ההפקר שכן כפי שלא היה מקום לחייבם באופציה, לא היה מקום לזכותם בתמורת המכירה, אך זו הדרך בה בחרה התובעת להתנהל, וביהמ"ש מצווה ליתן פסק דין על בסיס כתבי הטענות שבפניו עובר למתן פסק הדין.

8.         לאור כל האמור לעיל אני שב וקובע כי תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים נדחית.

            באשר להוצאות, הואיל וב"כ הצדדים לא נדרשו להגיש כתבי טענות לצורך מתן פסה"ד המשלים, לא מצאתי לפסוק הוצאות, מעבר לאלו שנפסקו בפסה"ד המקורי.

            בהליך הערעור לא נפסקו הוצאות ואת הוצאות הערעור הייתי אמור להביא בחשבון בעת מתן פסק דין זה.